כשהאמן רמי מאירי ושורדיץ׳ נפגשים...


רמי מאירי, צייר הקיר האהוב וכנראה הוותיק ביותר כיום בישראל, הגיע החודש ללונדון והשאיר את חותמו על קירות שורדיץ׳. היה לנו את הכבוד לארח את מאירי בסיור אמנות רחוב בשורדיץ עם רוני המדריכה הנהדרת, וכמה לקוחות של ארטרנטיב אף עזרו במלאכת הדבקת העבודה על הקיר בזמן אמת. לאחר שמאירי חזר מלונדון, התיישבתי איתו לשיחה קצרה על דרכו המקצועית, על ציור קיר ואמנות רחוב. היה מרתק!


אני מבינה שזו הפעם הראשונה שלך בשורדיץ' – איך זה קרה? בכל זאת צייר קיר...

אני עובד עם חברות ועושה סדנאות לעובדים, גם בחו"ל. כשאני מגיע ללונדון, תמיד שמים אותי בסיטי (the city of London). הפעם החלטתי שאני חייב להגיע לשורדיץ׳, להכיר את השכונה ואת הלך הרוח בה. אני רוצה לעשות דברים בלונדון. למדתי את הסביבה, למדתי מה עובד, ומה אני צריך לעשות, פגשתי הרבה בעלי עסקים וקיבלתי קירות ליצור עליהם. ההזמנות של היצירות שלי הן לרוב במקומות סגורים, שלא כל אחד רואה. בשורדיץ׳ זה שונה. אני במקצוע צייר קירות, לא צייר גרפיטי. אבל היום זה כבר משתנה. מה שציירי גרפיטי עשו בניגוד לחוק בעבר, עכשיו כל אחד יכול לקבל קיר בצורה חוקית אז אין הבדל ביננו.


ספר לי איך הכל התחיל...

התחלתי לצייר מאוחר, בגיל 16, אבל זה תפס אותי מאוד חזק. אחר כך הייתי בנח"ל צנחן, לא היה לי זמן להתעסק בציור אבל כשסיימתי את הצבא סגרתי את עצמי 4 שנים במכון אבני לאמנות. זה היה הסטייל של בצלאל אבל בתל אביב. מדובר ב 1978.


אתה רצית לצייר בתקופה שבה אמרו שהציור מת... אבל בפועל, הקהל אוהב ציור וציור טוב.

בהחלט. בתקופה הזו בארץ, היה גרפיטי של טקסטים אבל לא היה ציור קיר. זה היה החזון שלי, החלטתי שאני רוצה לחיות מלצייר. לא ראיתי מי חי מציור, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה. את בעלי הגלריות לא לקחתי כלל בחשבון, לא הרגשתי שזה מה שאני צריך לעשות. הרגשתי שאני צריך לדבר ישירות עם הקהל. הסטודיו הקודם שלי היה ברחוב יהואש מעל חוף גורדון. 25 שנה הייתי שם. בירידה לחוף היה (ועדיין יש) קיר בטון, מיד הרגשתי שאני חייב לצייר עליו. בתקופה הזו בעיריית תל אביב לא היתה מחלקת אמנות או דברים כאלו, אז חיברו אותי עם מחלקת חזות העיר, זו מחלקה שאחראית על גינון וטיפוח העיר. וכך היה, ביקשתי מהם רשות להוריד את הגרפיטי שהיה על קיר הבטון, ולצייר עליו. הסכימו.


זו היתה ההתמודדות הראשונה שלי עם האתגרים של ציור קיר – כאן היה מדובר בקיר בטון מול הים, וכבר אז לקחתי בחשבון שצריך שהציור יחזיק מעמד ברוחות, בגשם, בחול. עשיתי את הציור עם גירי אקריליק בצורה שהצבע נכנס לקיר. זה לקח שנה שלמה. כל יום הגעתי לחוף, עשיתי תרגילי רישום על נייר אפור, ואחרי זה לקחתי את הארגז והעברתי את הציורים לקיר. לאט לאט התחיל לבוא קהל. כל יום הגיעו אנשים חדשים לראות מה חדש. ונהנתי. לא סגרתי את עצמי בתוך סטודיו. שנה שלמה, כל יום, ירדתי לחוף לצייר.


בלילה הייתי בא לראות שלא קישקשו או מחקו, ואז יום אחד אחרי שנה, מישהו עבר על הכל בספריי בצורה מאוד מקצועית וכיסח את הציור. אמנם חטפתי שוק, אבל מצד שני הייתי מוכן לזה ולא התרגשתי. ואז התחילו להגיע לשם עוד ועוד אנשים, ואני עומד שם בשוק, ויש דרישה מכולם – אתה חייב להחזיר את הציור. אתה לא יכול להשאיר אותנו ככה! ברגע הזה הבנתי שעשיתי את היצירה הזו לא רק בשבילי. שעשיתי את זה לקהל ושיש דרישה. אז ציירתי שוב ותיקנתי את הכל. מאז לא נוגעים לי בעבודות. מה שכן, בעקבות האירוע, התחילה גם התקשורת לכתוב עלי. ומפה לשם קיבלתי את הבמה.


אנקטודה קטנה – הציור עמד שם כמו שהוא 30 שנה, עם השנים הבטון התחיל להתפרק והתחילו ליפול אבנים מהקיר. לפני ארבע שנים באו מהעירייה ואמרו לי: הקיר מתפרק, מה עושים? אמרתי, אין מה לעשות, חבל לתקן פה ושם כאשר הקיר במצב כזה. תורידו את כל הקיר, תבנו מחדש ואני אבוא לצייר שוב. מה שציירתי אז שנה שלמה לקח לי הפעם שלושה ימים...

את ציור הקיר שלך ברחוב קפלן כולם מכירים, אותו גבר שחושף שיניים ועושה לנו פרצוף מבעד לקירות... לאורך השנים הדימוי נהפך ממש לסימן ההיכר שלך: הוא מופיע על סטיקרים, חולצות וברחבי הרשת. את הציור הזה החלטת ליצור בשורדיץ׳ שבלונדון במהלך הסיור איתנו. הפעם בטכניקה שונה וחדשה, לא ציור קיר סטנדרטי אלא ״פייסט-אפ״ בו אתה מדביק את הציור שהוכן מראש בסטודיו ואז מבצע גימור בספריי. ספר לי קצת על הדימוי, על ה"לוגו" הזה. מאיפה הוא מגיח, אותו בחור בקיר?

ב-1987 הייתי בברזיל, לשם הגעתי כבדרך אגב, מניו יורק, בה התגוררתי לתקופה. גרתי באיזור של וושינגטון סקוור, וכל יום הייתי יושב ומצייר את האנשים שבפארק. הייתי הולך אחר כך העירה עם ארגז הציורים ומנסה למכור את הציורים שלי. כמובן שלא הצלחתי למכור כלום. יום אחד יצאתי מהוויטני, קור כלבים בחוץ, ראיתי לפתע גלריה של פיקאסו, סזאן וכאלה. כדי להתחמם לחצתי על הכפתור. שלוש דלתות, שומר, יושבת בכניסה אישה מבוגרת ואנחנו מתחילים לדבר. היא שאלה אותי מה אני עושה וסיפרתי לה שאף אחד לא קונה את הציורים שלי . ואז היא ביקשה לראות את הציורים, אז הראתי. ומשום מקום היא מציעה לקחת את הציורים בתיווך. זאת אומרת, הציורים נשארים אצלה, ואני מקבל כסף רק כאשר הם נמכרים. בשבילי זה היה מצוין. גם כך הייתי תקוע עם ארגז ציורים. אם מישהו מסכים לקחת לי אותם כחנייה, קדימה!


יום למחרת באתי בערב, וראיתי בחלון הראווה – ציור של פיקאסו, ציור של סזאן וממש לידם, עומד עירום בפרונט ציור של רמי מאירי... אז מה נשאר לי לעשות? לחפש מקום חם להעביר את הזמן עד שהיא תמכור לי את העבודות... באותו היום כבר נסעתי לברזיל והגעתי לסלבדור לכל ההמולה של הקרנבל. על הציורים שהיא מכרה לי בניו יורק חייתי חצי שנה בכל הצבעוניות של סלבדור.


בזמן הקרנבל הסתובבתי עם מצלמה ישנה ופילם. זה איזור ותקופה שאף אחד לא הסתובב עם הדברים האלו, אפילו לקנות פילם היה קשה. אבל אני הייתי מוציא את המצלמה במהירות בהינתן הרגע הנכון. ואז בתוך הקרנבל הופיע לי הבחור הזה מהציור, מחזיק בידו בקבוק תינוק עם קסאשה מקומית. ראה אותי רוקד, ועשה לי את הפרצוף הזה. באותו הרגע הוא קיבל את הבזק המצלמה שלי.


למעשה, הדימוי הזה מופיע כציור קיר לראשונה בקפלן, בירידה לאיילון (מול קניון עזריאלי, לפני שכלל היה שם קניון). איך זה קרה?

עשיתי הרבה עבודות עם אותה מחלקת גינון של עיריית תל אביב, אפשר להגיד שעשיתי את הסטאז' שלי איתם. בתור צייר צעיר לא היה לי כסף לכל הציוד – מלבד צבעים צריך גם פיגומים וכאלה, והעירייה סיפקה לי וזה היה מעולה עבורי. על הקיר בקפלן היתה להם דרישה שכל הקיר יהיה פרחים, עצים ונוף פסטורלי עבור כל מי שעומד בפקק. זה משהו שאני כמובן לא רציתי לעשות. מצד שני הם הציעו לי קיר פנטסטי, חשיפה מטורפת. לא רק זה, עשו הכנה לקראת הציור, צבעו את כל הקיר בלבן, ושמו פיגומים. זה היה ב-1989.


הגעתי לבחור מהעירייה שנתן לי את הקיר בקפלן, ואמרתי לו שזה מה שאני רוצה לצייר - את הבחור הזה מברזיל והפרצוף שלו יוצא מתוך הקיר. התחילו צעקות והוא אמר לי שהוא לא מוכן, הוא רצה נוף פסטורלי... אבל ניסיתי לשכנע אותו. כיום זה לא היה יכול לקרות כי יש ועדה שמחליטה מה כן ומה לא. בזמנו זה היה בחור אחד. הצלחתי לשכנע אותו שייתן לי להשאיר את הציור שלי ל-24 שעות, ואחרי יצבעו את הכל בלבן ואני אצייר את החרא שהם רוצים.


אז איך בכל זאת הציור הזה נשאר שם?

אחרי שציירתי את הציור של האיש הברזילאי צילמתי אותו, פיתחתי מהר ושלחתי לכל העיתונים שבסביבה (בזמנו עוד היו שם ברדיוס הקרוב המערכות של העיתונים). המחשבה שלי הייתה שבגלל שמדובר בציור בשחור לבן, הוא יהיה מושלם לסיקור עיתונאי. ואכן יום למחרת כל העיתונים נתנו אייטם על הציור, ואף אחד כבר לא הוריד את זה אחר כך...

אבל צעקו עליי. אנשים לא אהבו את זה בהתחלה, לקח זמן ובסוף התרגלו. גם אני לא ידעתי מה אני עושה, אבל הרגשתי בתוכי שזה מה שאני רוצה וצריך לעשות. זו תרבות אחרת בברזיל והבאתי את הפרצוף הזה לארץ. אנשים תקועים איתו בפקק. במבט ראשון מתקבל הרושם של פרצוף מפחיד ומאיים אבל במבט נוסף הוא סה"כ מצחיק - הוא הרי מחזיק בקבוק של תינוק! זה היה הרעיון, לדבר עם האנשים שנמצאים בלחץ בדרך לעבודה, שלא יודעים אם לצחוק או לבכות... בסופו של דבר זה תפס ופירסם אותי. אז אפשר להגיד שאחרי גורדון העבודה המשמעותית הבאה היתה הציור בקפלן. מאז הוא גם הפך להיות הלוגו שלי...


למה החלטת לצייר דווקא את הציור הזה בשורדיץ׳?

אני יוצר ציורים שלי בכל מיני מקומות. כיום מאוד קשה להתפרסם מציורי קיר שעושים ברחוב, ובשורדיץ׳ יש כל מטר ציור קיר. בהתחלה חשבתי בכלל לעשות משהו אחר, וגם הבאתי מהארץ את הסטיקר של האיש שחושף את שיניו. אבל קיבלתי קיר זמני ולא רציתי להשקיע בו. אז הרגשתי שה״לוגו״ שלי הוא הדבר הנכון לעשות. מין סימון טריטוריה. טאגינג בדרך שלי [tagging - חתימת גרפיטי, לרוב אנונימית, של האמן]. זה לא משהו שאני עושה, זה חדש לי. אני צייר קיר, לא צייר גרפיטי, אני מקבל כסף על כל עבודה שאני עושה. זו הפעם הראשונה שאני לא מקבל כסף על משהו שאני מצייר. היום אמני הגרפיטי והרחוב התחילו להיות ציירי קיר כמוני, אז עכשיו אני מנסה להיות כמוהם. אני חייב להגיד שהרמה שהם מגיעים אליה היא מטורפת.



לצערנו הורידו לך את העבודה יום למחרת, כמו שקורה לרבים וטובים בשורדיץ'. אבל זה חלק מהמהות של אמנות רחוב, הזמניות שלה. איך הרגשת כשראית את זה?

היה לי חבל שהורידו את העבודה יום אחרי. אבל שם הם עובדים אחד על השני, ככה זה. האמנות היא אכן זמנית, ואני מכבד את זה. לפחות מה שקרה לי בלונדון לא יקרה לי בבית. מכבדים כאן.


ובכל זאת רצית הפעם להגיע וליצור בשורדיץ׳, אז אנחנו הפנינו אותך לגלובל סטריט מי שאחראים על "חלוקת" הקירות בשכונה. למה רצית להגיע לשם?

מה לעשות, שורדיץ' מטורפת, חיה, חלום. בכל פינה יש צייר, תענוג לעבור שם ולראות את כולם עובדים. אנחנו הציירים מיד מתחברים זה לזה והבנתי מהם שאם אתה מגיע לבעל הנכס אפשר לקבל קירות מטורפים. וזה מה שאני רוצה לעשות, לצייר!


וכן, גם בזכותכן דיברתי עם החברה מגלובל סטריט ארט (Global Street art). פגשתי אותם, היתה פגישה מאוד נחמדה, חברה צעירים ומאוד נחמדים. הסתובבנו בשכונה ראינו קירות וכבר הבטיחו לי שפעם הבאה אקבל קיר יותר טוב. הם הגיעו אחר כך לחקור למה הורידו את העבודה. היו מאוד רציניים.


ולבסוף, איך זה להיות "זקן השבט", מה ההשפעה שלך לדעתך על ציור הקיר וציור הרחוב כיום?

אני מאמין שהמוזיאון האמיתי הוא ברחוב. המחשבה שלי כיום היא שלא אני הוא האמן אלא הקהל שצופה בי ובעבודות שלי, הם האמנים. אני חושב שזה שפניתי בתחילת הדרך לעירייה והיא הסכימה, זה מה שפתח את הדלת לכל מה שקורה כיום בארץ. היתה אמנות במרחב הציבורי גם לפניי, אמנים כמו איוון שוובל בהיכל התרבות, אבל זה היה כבד יותר. ציור קיר צריך להיות קליל, בגלל שזמן החשיפה הוא קצר, צריך להעביר את המסר מהר. והחוכמה היא להתחבר לסביבה, לטקסטורה של הקיר, לזווית של הרחוב, להולכי הרגל, חייבים לעשות זה כצייר קיר. בשורדיץ׳ אני מרגיש שיש לי הזדמנות להמשיך ללמוד.

478 צפיות